<h1>ארחות חיים הלכ' ברהמ"ז סימן ל"ו</h1>
<h2>דף מח:</h2>
וכמה יאכל' שחייבין לברך ברכת המזון ומה יאכלו שיצטרפו לזימון כתב הרי"ף ז"ל שאם אכל כזית חייב לברך מדרבנן דקרא אסמכתא בעלמא הוא. ואית דאמרי דלענין זימון ג' הוא דקאמ' דבעינן כזית לדעת המצריכין להיות ג' אוכלי פת אבל לזימון י' דסגי בירק או בשתיה לא בעינן כזית לאותם שהם יתרים שם על ז' אבל לאותם הו' לא מצטרפי אלא בכזית פת ואיכא נמי למימר דהתם נמי דכזית פת לא בעינן מיהו כזית ירק או רביעית יין בעי'. וכתב הרי"ף ז"ל דכי לא בעי שיאכל כזית דגן ה"מ לענין אצטרופי לגבי י' אבל להוציא אחרים ידי חובתן בעי' שיאכל כזית דגן וכן נמי אמרי' בגמרא גבי עובד' דינאי מלכא שמעון בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד דתניא להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. ויש מן הגאונים ז"ל שכתבו דלאפוקי אחרים ידי חובתן שאכלו ושבעו בעינן שיאכל וישבע כמו כן ולא יוציאם באכילת כזית דגן דלא אתי דרבנן וספיק דאורייתא. ור"י הזקן אומר שאפילו אחרים שאכלו כדי שביעה מוציא לפי שמן הדין היה שאפילו מי שלא אכל יוציא הרבים ידי חובתם לפי שכל ישראל ערבים זה לזה אלא שברכת הנהנין אינו יכול לברך עד שיהנה וכאן כיון שנהנה ונתחייב בברכה דרבנן פוטר את האחרים ואפילו אותם שאכלו ושבעו לפי שכל ישראל ערבים זה לזה. וכן דעת הרשב"א ז"ל שמוציא אף מי שאכל ושבע וחייב מן התורה. וכן נמי פסקו הר"ז והרשב"א ז"ל. והרי"ף כתב דוקא לבי עשרה הוא דמצטרפי אוכלי ירק או שותי יין אבל לגבי ג' אין מצטרף אא"כ אכל כזית דגן. ונ"ל שאם אכל כזית תבשיל של דייסא או של שאר מעשה קדרה יהי' נחשב כמו זית דגן אך הרמב"ם ז"ל כתב בפירוש שיהיו שלשתן אוכלי פת. ירושלמי ב' שאכלו דגן וא' ירק מצטרף. בעל ספר היראים כתב שאכל ולא שתה אינו חייב לברך אלא מדרבנן דמן התורה אינו חייב לברך עד שיאכל וישתה דכתיב ואכלת ושבעת וברכת ושביעה זו היא שתיה ודוקא אם צריך לו לשתות אבל אם אין צריך לשתות לא אמרה תורה שישתה שלא לתאבון וחייב לברך הילכך לא שתה והוא צריך לשתיה וחביריו אכלו ושתו אינו יכול להוציא אותם ידי חובתם דאיהו מחוייב מדרבנן ואינהו מיחייבי מדאורייתא ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. ואמרו ז"ל אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנין עליו. וכתבו הגאונים מכאן אנו למדין שמי שאכל דבר של אסור אינו מצטרף עם האחרים לזמן. וכן אם אכלו כלם דבר של איסור אינם מצטרפים עם האחרים לזמן אבל ודאי כל אחד חייב לברך תחלה וסוף כיון שנהנה. והרמב"ם ז"ל כתב שאינו צריך לברך כלל לא בתחלה ולא בסוף. והגיה עליו הראב"ד ז"ל טעה בזה טעות גדולה שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין לפי שאין להם קבע לזמן אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו. והרשב"א ז"ל כתב ולי נראה כדברי הרמב"ם ז"ל. ורבינו שמואל איש רומי כתב שאם היו אוכלים ג' בני אדם יחדו והאחד אוכל פת של עכו"ם והשנים נזהרים מלאכול ממנו שמצטרפין לזמון אע"פי שאין השנים יכולין לאכול מפתו של השלישי דהא שויוהו לנפשייהו חתיכה דאיסורא כיון שהשלישי יכול לאכול מפתן מצטרפין. ועוד כתב שאם היו שלשה בני אדם שהיו אוכלים ביחד והודרו הנאה זה מזה כיון שאין אחד מהם רשאי לאכול מפת חברו אין מצטרפין לזמון ואע"פי שיכול כל אחד להיות נשאל על נדרו ויהיו מותרים זה מזה וכל זמן שהאחד יכול לאכול מן השני' מצטרפין. והביא ראיה לדבריו ממה שנינו במסכת ערכין דתנן הכל חייבים בזמון כהנים לויים וישראלים ומקשי' בגמ' פשיטא ומשני לא צריכא דכהנים אכלי תרומה וקדשים וחד אכיל חול שפיר דאמי מכאן אנו למדין שכל זמן שהאחד יכול לאכול משל חברו אין ספק שמצטרפין וכן הורה רבינו יצחק הכהן ז"ל וכן נמי פסקו התוספות וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל. וכיצד הוא צרוף לעשרה ז' שאכלו דגן וג' שאכלו ירק מצטרפין ומזמנין בשם אחר שיש בהם רובא דמינכר אוכלי דגן. אבל ו' שאכלו דגן וד' שאכלו ירק אין מצטרפין לפי שאין באוכלי דגן רובא דמינכר. ומי' להוציא אחרים צריך שיברך מאוכלי דגן. ויש תמהין למה שכתבו הרי"ף והרמב"ם ז"ל לענין צרוף ג' שצריך שיהיו שלשתן אוכלי דגן ובי' לא החמירו כל כך שג' אוכלי ירק מצטרפין. וגבי יצא אחד מהם לשוק הקלו בשלישי שקורין לו ועונה ממקומו ודי ובעשרה צריך שיבא אצלם ואין די לענות ממקומו ונמצא שעשרה חמורים משלשה. ויש להשיב לענין יצא אחד מהם לשוק ראוי להחמיר בעשרה לפי שהדבר תלוי בישיבה שהשכינה שורה כשהם עדה באותו מעמד ואז יברכו בשם ולפיכך ראוי להחמיר שיבא אצל חביריו אבל לענין צרוף שכלן יושבים שם והם עדה באותו מעמד נראה שמספיק בדבר מועט שיראה צרוף והוא אכילת ירק ובלבד שיהיה העיקר רוב הניכר. אבל לזמון ג' שהם מועטים צריך שיהיו כלם אוכלי דגן. וה"ר יונה פסק כמו הירושלמי שמצטרף א' אוכלי ירק עם השנים וכן פסקו התוספות. והרשב"א פסק שלא יצטרף לעולם אם לא אכל כזית דגן. ולעולם צריך שיברך מאוכלי הדגן כמו שביארנו.
